אוסטריה: לא מה שחשבתם

הקסם של וינה

״Meet me at Mochi, it’s my abselut favorite restaurant in Vienna and you gona loooooove it!״ כתבה לנו ורינה בקבוצה הוואטסאפ ״Vina Bambina״ שפתחנו לרגל המפגש המיוחד של החבורה שלנו בארץ הולדתה. אחרי ארבעה ביקורים של ורינה בארץ החלטנו שהגיע הזמן שהמפגש הבא יהיה אצלה. את ורינה הכרתי דרך יוני, גם את אסף, בן זוגו. שלושה חודשים לפני שנפגשנו כולנו באוסטריה הייתה לי הזכותלחתן יחד עם חברת הילדות והנפש שלי תמר, את הזוג היפה והגאה הזה. שם בין החופה על האגם לריקודים המטורפים, נרקם לו הרעיון שנפגש כולנו בפעם הבאה באוסטריה. חבריי הקרובים כולם חובבים את מה שמוגש לצלחת וורינה נכונה למשימה לקחת אותנו לכל המקומות שידליקו לנו את בלוטות הריר ויפגישו אותנו עם המטבח האוסטרי המסורתי והעדכני. פתחנו דווקא במטבח היפני, שנותן מופעים מופלאים על אדמת אוסטריה, מסעדת Mochi ממקומת בחצר יפהפיה והמנות הקטנות והיקרות משמחות לבב ומותאמות למזג האוויר הקייצי והחם של הקיץ הוינאי. זללנו אותן מהר כשהתגלה לנו שבמרחק יריקה מאיתנו מתחיל בעוד מספר דקות מופע מחול באולם היפהפה Odeon כחלק מפסטיבל Impulstanzfestival

שעתיים היזענו בצפייה במופע מתוחכם של Louise Lecavalier אלילת מחול, רקדניות מבוגרת במיוחד שעבודתיה המוכרות נעשו בשיתוף ועבור דייויד בואי. טירוף. אין מזגנים בוינה. כמו שלא יודעים לחמם בתים בתל אביב על אף שיש חורף, בוינה אין מזגנים למרות שהקיץ שם רותח! יצאנו רטובים מהאולם לבריזת הלילה ומיהרנו להוריד את הטמפרטורות בגלידריה Leones Gelato. את הגלידה ליקקנו בכיכר הסמוכה ונהנינו מהגרוב האירופאי הזה של רביצה קבוצתית ברחוב ובהייה בעוברים ושבים.

את הבוקר פתחנו ב Joseph Backeri, מסעדה שהיא המשך של מאפיית לחמים נהדרת שמגישה אוכל טעים ויפהפה. שם התוודעתי לראשונה לאסופת הלחמניות האוסטריות המרשימה ולנקניק השפאק, שמילא את העדרו של החמון אליו דבקתי בברצלונה. הזמנו הכל מהכל כיאה לבטן גרגרנית שמגיעה למקום חדש ורוצה הכל ועכשיו. ורינה לא עמדה בקצב האכילה שלנו והאירופאית שבה לא שתקה והשיבה אותנו לנימוסים הבריאים. בדומה לפריז וינה מציעה בראש ובראשונה רחוב יפהפה, ארכיטקטורה עוצרת נשימה וחלונות ראווה מגרים. בשונה מפריז, ברלין וברצלונה, בוינה הרחובות רחבים מאוד והכי נקיים שראיתי עד כה.אפשר לנשום בעיר, אין צפיפות. הבניינים והחנויות מצוחצחים מבפנים ומבחוץ. חברים שפגשנו בדרך סיפרו שיש בזה יתרון בולט וברור אבל גם משהו שמעורר חשש מהפרת הסדר. אני הרגשתי שזה פשוט נעים להיות בסביבה אורבנית כל כך מרווחת ונקייה.

אחרי שהרגענו את הרעב בבראנץ׳ ובסיבוב קניות בחנויות היפהפיות של העיר, עצרנו לשפריץ באחד הברים של המקום. נרגענו סופית. אם בתל אביב נדמה שכל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה הרי שבוינה כולם שותים שפריצים. וזה מנהג נפלא שהלוואי שיעשה עלייה. הבר לא היה מיוחד מספיק בשביל שאשלח אתכם אליו, ראו בסעיף זה המלצה לעצור בכל בר לשפריץ- זה מנהג נפלא.

משפריץ אחד לשפריץ אחר, ארזנו כמה חטיפים ובירות מקומיות ועלינו על מונית לדנובה. כשהגענו הבנו למה העיר ריקה ולמה הרחובות לא צפופים. כוווולם בדנובה. קיץ. חם. ומי הדנובה נקיים וקרירים. לאורך הנהר מדשאות ארוכות עליהם מתפרשים ומשתזפים אוסטריםיות חתיכים ויפהפיות, מוסיקה, פריזבי, בירות וגוד ווייבז.

את היום הזה סיימנו בארוחה וינאית פר אקסלנס aka שניצל ושפצלה ב- schöne perle. אמנם תשעה ימים בוינה ולא ישבתי בבית קפה וינאי אחד (המדריכה המקומית שלי לא הרשתה לנו להדרדר לתיירות הזו) אבל על השניצל היא לא ויתרה ואף הייתה גאה ביותר. הזמנו שני סוגים– שניצל עגל ושניצל חזיר, שניהם היו מעולים והוגשו עם מעין ריבת אוכמניות, שילוב מפתיע וטעים אבל לנצח אעדיף מיונז וקטשופ. את השניצל אכלנו עם שפצלה, שזה בעצם מעין אטריות כאלה בעבודת יד שחתוכות בגסות לא אחידה ומוגשות כשהן מוקפצות בחמאה עם גבינת הרים אוסטרית מגורדת מעל. אם אתם מבקרים במסעדה אל תוותרו על עוגת השוקולד, המסעדה ידועה על העוגה הזו והמלצר התעקש שלא נצא משם בלי לתת בה ביס. הוא צדק.

את הבוקר האחרון בעיר בילינו בשוק הכרמל הוינאי: Karmelitermarkt. קטעים לא?!. לפני היציאה לטבע האוסטרי זללנו כיאה לשישי בוקר עצל ושכונתי בקפה של השוק, Cafemina מציע אחלה של ארוחות בוקר ונעים נעים לפתוח בו את הסופש.

סאנט אנטון: מתחברים ללו״ז

הזמנו את עצמנו להצטרף לוויקנד של מרקו וסטפנו, זוג חברים של אספיוני, באלפים האוסטרים שגובלים עם שוויץ. מרקו, איש בנקים אוסטרי שחי ועובד בלונדון לקח פיקוד על סוף השבוע וסידר לנו תכנית בקצב המסחרר של הבורסה. אחרי שנת לילה קצרצרה בבית הנופש של משפחתו של מרקו, התייצבנו לארוחת בוקר בבית הקפה Ruetz שבתחנת הדלק של Sankt Anton. התיישבנו מסביב לשולחן והמתנו לאוכל, מרקו הזמין לכולנו ואנחנו זרמנו איתו, עשרות סלסלות של לחמניות מכל מיני סוגים התחילו לזרום לשולחן יחד עם פרוסות נקניק, גבינות, חמאה, ריבה, קפה ומיץ תפוזים. הזנו את עצמנו היטב כי התחלנו להבין שאנחנו הולכים לעבוד קשה היום. למרקו אין גרם אחד מיותר בגוף ורגע אחד מבוזבז ביום ואין שום סיכוי שערמת הפחממות הזו מגיעה לשולחן שלנו בלי שנצטרך לשלם עליה אחר כך. בדקות הפנויות בין ביס לביס ורינה הסבירה לי את ההבדל בין הלחמניות, תוכלו למצוא אותן כמעט בכל מאפיה מקומית ולזהות אותן לפי המראה

התחזיות שלנו התגשמו, מצאנו את עצמנו בטיול אופני הרים ספורטיבי ומאתגר במיוחד שכלל רכיבה של שמונה וחצי שעות בעליות חדות ומורדות מעוררות אימה. הרמנו את האופניים הכבדות בשבילים ארוכים מלאים בבוץ, אבל נהנינו כל כך מנוף עוצר נשימה של פסגות, דשאים, נחלים ואגמים שאין מילים שיוכלו לתאר. הייתי באלפים האיטלקים והצרפתים, זה לא דומה בכלל, אני חושבת שמאז שהייתי בהימלאיה לא הרגשתי כל כך נפעמת מהנוף הנקי וה… באמת אין לי מילים. זה נוף כזה שכשרואים אותו מתרגשים בבטן ובלב וכשמנסים לצלם אותו זה מרגיש כמו מעשה מעליב. אני חושבת שיותר משנהינו מהנוף או מהטבילה באגם נהנינו להתלונן על מרקו שדירבן ודחף את כולנו לקצה גבול היכולת שלנו. בסיומה של אחת הירידות התלולות, שככל הנראה אני האדם שירד אותה הכי לאט בהיסטוריה של אוסטריה, תוך כדי בכי מרורים של חרדת הנפילה, הגענו לחווה קטנה ומבודדת באמצע ההרים. את החווה מנהלת משפחה שמייצרת מהחלב של פרות ההרים שלהם גבינות ושפק (Speck) שזה הבייקון והחמון של האוסטרים וזה מטריף. בכל צהריים הם מגישים פלטות של תנובתם. זה ללא ספק היה שווה את הכל וזה הותיר בי רושם עמוק כמו הנוף. הכל הרגיש כל כך טבעי ונקי והגוף עבד כל כך קשה בשביל זה שהעונג היה בלתי נתפס.

עייפים ורצוצים שוחררנו לחצי שעה של מקלחת והתארגנות לפני שנפגשנו שוב לפסטיבל הקהילתי השנתי של הכפר. בכל שנה, מתאספים התושבים לחגוג את הקיץ. כולם ללא יוצא מן הכלל לובשים בגדים מסורתיים, אין עניין של גיל או של מגניבות, כולם מתלבשים וזה כל כך משונה. הנשים בשמלות עם מחוך קדמי וחזה מורם והגברים בחולצות משובצות ומכנסי עור ושלייקס. המוסיקה– אורקסטרה חגיגית, האוכל– עוף צלוי, שניצל ונקניק. מה שותים? בירה. מה עושים? משתכרים, משחקים ורוקדים. בשארית כוחותיי פירקתי חצי עוף וליטר בירה, זה היה העוף הצלוי הטוב ביותר שאכלתי בחיי. הוא היה רותח, מתפרק מהעצם, לא מתובל בכלל, פשוט עוף באיכות טובה שככל הנראה גדל בהרים היפים האלה ואכל את התנובה הנקייה והטובה הזו ונצלה בידי אמן. זללתי אותו בדממה, בגוף עייף והעיניים המומות מהחגיגה המסורתית הזאת שמתרחשת סביבי. הרגשתי שאני נמצאת במציאות אחרת ואהבתי כל רגע.

ביום למחרת הגוף שלי כאב, לא עמדתי בקצב. משהו בחיים שלי הפך להיות הרבה יותר נינוח והרבה פחות מתוזמן. פיזית הרגשתי כאב של פעילות מוגזמת ונפשית התחלתי לשאול את עצמי איפה אני עומדת בין הקצב השאנטי של הודו ומרוקו לרצף המסחרר של אירופה. המפגש עם מרקו הציף את השאלה הזו וטילטל את כל כולי. הרי אין סיבה שקצב כזה או אחר ירגיזו אותי כל כך אלא אם כן הם מעוררים אצלי משהו, התחלתי להבין שאני לא שם ולא שם, לא היפית ולא היפרית הייתי חייבת להתפצל כדי לתת רגע למחשבות לשקוע ולהתבונן בחוויה הזו בקצב קצת יותר מאוזן. ורינה ואני נפרדנו מהחבורה בארוחה במסעדה בפסגת אחד ההרים. מה שמדהים בסאנט אנטון זה שהמסעדות באמצע הטבע מדהימות, לא מדובר בגזלנים שעושים טוסט, אלא בבשלנים של ממש שמשתמשים בתנובת המקום ומגישים מנות נהדרות בנוף יפהפה- היש טוב מזה? לגמנו מרק Kaspressknödelsuppe שזה מרק עוף צח שבתוכו לביבות לחם וגבינה, זו מנה מאוד אוסטרית ונורא טעימה. לקינוח אכלנו Kaiserschmarren שזה פנקייק חתוך גס שמוגש עם רסק תפוחים, הפנקייק עבה מאוד ואוורירי, הוא לא מתוק מידי והוא משתדך מדהים עם רסק התפוחים. מדובר בשתי מנות אוסטריות קלאסיות שאפשר למצוא במסעדות רבות. כשסיימנו את הארוחה, הבנים המשיכו לדרכם ואנחנו נשארנו לעוד כמה רגעים אל מול הנוף. התבוננתי סביבי והטבע פתאום היה נראה לי עצום ואני הרגשתי ממש קטנטנה. נהנתי מהתחושה הזו של האפסות, היה בה משהו מגמד באופן מאזן ונעים.

אינסברוק: הפוגה משפחתית

כשהבנו שאנחנו מתפצלות, ורינה הרימה טלפון לאחותה הגדולה והציעה שנלך לבקר אותה ב- Innsbruck,עיירה קטנה ויפה במרחק שעתיים נסיעה מסאנט אנטון. נענתי בשמחה, רציתי לראות את פרופיל המשפחה האוסטרית. הגענו לבית מתוק שנראה שיצא היישר ממגזין. אנטה– האחות, אירחה אותנו כיד המלכה. היה משהו בדינמיקה שלהן שהזכיר לי מאוד את הקשר שלי עם אחותי הגדולה והרגשתי נינוחות נהדרת. בתחתנת הרכבת של אינסברוק עברנו בסופר M-Preis וקנינו בו מטעמים למשפחה, ביניהם: לימונדת ורדים, עגבניות שרי מאיטליה (שקרובה כל כך לאינסברוק) ופרופיטרולים קפואים של Dolceria Alba. כן כן. ורינה התעקשה ואמרה לי שבכל פעם שהיא מבקרת את אחותה היא קונה את הפרופיטרולים האלו. הייתי קטנת אמונה ונוכחתי בטעותי כשהגענו לשלב הקינוח. אנטה הכינה לנו ברבקיו משובח עם נקנקיות אוסטריות לבנות מתובלות, ירקות צלויים, ומתבלים ביתיים. והפרופיטרולים אכן היו בלתי נשכחים ומסוג המאכלים שלא יאומן שיצאו מהמקפיא, ממולאים בקרם שמנת ומצופים במוס שוקולד אוורירי.  בסיבוב שעשינו בעיר היפהפיה הזו גילתי שאיטליה זה שם, כל הגלידריות בעיר הן איטלקיות. איזה כיף זה שאיטליה שכנה שלהם.העמסנו כדורים על גביעים ב-Gelateria Lago Di Garda וליקקנו את הגלידה ברחוב המרוצף כשאנחנו מתבוננות בנוף הבא: נהר, מעליו שורת בתים צבעוניים מעליהם קו הררי ירוק. מה זה הדבר הזה?!?

אטרסה: הרמוניה

נפרדנו לשלום מאנטה ומשפחתה ויצאנו לדרכנו לאגם Attersee. ורינה התעקשה שנגיע לאגם באמצע שומקום הזה. היא הופיעה שם יחד עם המקהלה שלה בפסטיבל מקומי. ורינה מנצחת על מקהלה וינאית של צעירים שמבצעים ווקאלית להיטים מודרניים מכל העולם. היא  הקימה אותה לפני שש שנים, הם כבר הפכו לשם דבר באוסטריה והם מופיעים ברחבי המדינה. לא שאלתי יותר מידי שאלות והלכתי בעקבותיה. בעיניי,הדרך הטובה ביותר לטייל היא להתמסר למקומי/ת שאפשר לסמוך עליו/ה ועל טעמו/ה הטוב. בדרך לאגם עצרנו בפונדק דרכים משונה ולגמנו מרק Fritattensuppe שבתרגום חופשי זה ״מרק עלוב״, מרק צח עם רצועות פנקייק. טעים מאוד, פשוט מאוד וסופר דופר אוסטרי. כשהגענו לא האמנתי למראה עיניי, אגם צלול שצבעו טורקיז ומימיו שקופים כך שממש רואים את הקרקעית, האגם מעוטר בהרים ירוקים ובתים כפריים. זה נשמע קלאסי, אבל די כבר אני לא יכולה יותר עם המילים המוגבולות האלה והיופי הזה. רציתי לשדוד בנק ולרכוש שם בית ולעזוב הכל ופשוט לחיות שם. התארחנו אצל מאמא אוסטרית שמנמנה ומתוקה שהתאהבה בנו והתרגשה לארח בחורה זרה. היא כל כך התרגשה שחיבקה אותנו בכל הזדמנות ובבוקר כשנכנסו לחדר האוכל של בית הצימרים שלה היא הכריזה בפני כולם שיש לה אורחת מיוחדת מאוסטרליה. למה לא. כשהבינה שאני מישראל היא לא ידעה נפשה מרב התרגשות. זה היה מתוק ומחמם לב להרגיש אורחת כל כך רצויה.

לא זזנו מהאגם. אחרי כל הלוזים של מרקו, כל מה שרצינו זה לשבת יום שלם באגם בנחת ולהינות מהשלווה ומהמים הצלולים. הבאנו איתנו ניירות וצבעים ומצרכים לפיקניק והעברנו יום שלם באגם, ירד עלינו גשם וזרחה עלינו שמש, אכלנו ודיברנו ורחצנו וכתבנו ואכלנו עוד ורחצנו שוב. בתפריט: לחמניות אוסטריות,שפק, גורגונזולה וירקות.

זוג השפים Eins und eins deluxe מסתובב ברחבי אוסטריה ומבשל ארוחות במקומות מיוחדים. במקרה דרכינו הצטלבו והם בישלו באטרסה בזמן שהיינו שם. הארוחה התקיימה בחצר של מלון Hanselmann in Steinach היפהפה בשעת שקיעה. אווירה פשוטה ונינוחה מאוד ואוכל מהשורה הראשונה.

הם הצלו נקנקיות נהדרות שהכינו והגישו אותן עם ראגו בשר ופטריות שבישלו ארוכות על הברבקיו, ליצדם הגישו סלט של כרוב ניצנים מוחמץ, חרדל מעולה ומעין אפרסקים מותססים. יאמי. הבשר היה מעולה,הנקנקיות באוסטריה לא הפסיקו להטריפני והסלטים ליד היו מסוג הדברים שעוד לא טעמתי משהו שדומה להן וזה דבר ששווה לעלות על מטוס בשבילו ולנסוע שעות ארוכות לאגם נידח. סיימנו את הארוחה בקינוח שוקו בננה על הגריל עם גלידת קוקוס עבודת יד ובוטנים קצוצים. הכי ״אוסטרי״. נהנינו מהאווירה הלא רשמית, מהארוחה תחת כיפת השמיים, מהשיחה עם השפים ומההרים שצבעם הפך אדום עז בשעה שהשמש שקעה.

נפרדים בוינה: סוף טוב הכל טוב

מהאגם נסענו חזרה לוינה בנוף עוצר נשימה, הגענו היישר לארוחת ערב אחרונה בפיצה השכונתית: Pizza Mari, איטלקית ומצויינת. הפיצה המומלצת ביותר היא הפיצה Buffala על הבצק האפוי כל התוספות קרות,רוטב עגבניות, מוצרלת בופאלו נהדרת וטרייה, עגבניות שרי ועלי בזיליקום. וואו. זה פיצה שנוצרה לקיץ!ממליצה בחום לקנח בפנה קוטה פטל.

הייתי מוכרחה לבדוק בית קפה אחד וניצלתי את חזרתה של ורינה לעבודה ואת יומי האחרון כדי לטעום זאכר טורט בקפה Oberlaa המפורסם. היא צדקה. זה פשוט לא משהו בכלל. אני מניחה שלביקור הבא אעשה תחקיר מעמיק יותר בגזרת העוגות.

מצאתי את חנות ספרי הבישול babettes לגמרי במקרה ונתקעתי שם שעתיים בנסיון לחוות אותה, להבין איך אני בוחרת מתוך כל האוצרות האלה כמות ספרים הגיוניות ולחשוב איך אני עושה לה קופי פייסט לארץ.מדובר בחנות מקסימה שהיא מפלצת של שלושה ראשים- ראש ראשון: חנות ספרי בישול, אבל לא סתם ספרים אלא של ההוצאות הכי טובות (ביניהן Phaidon שאני חולמת להוציא איתם ספר ביום מן הימים)ובמבחר עצום. יש כמובן את כל המרצ׳נדייז הנכון, מחברות מתכונים מעוצבות, לוחות שנה עם ציורים יפהפיים של חומרי גלם וכהנה וכהנה. הראש השני: חנות תבלינים– החנות רוקחת תערובות מתבלינים שהא מייבאת מרחבי העולם. הראש השלישי: סדנאות– במרכז החנות מטבח פתוח שמארח סדנאות בישול ומוציא ללקוחות במהלך היום טעימות של חליטות תה שהם רוקחים ודברים טובים. חייבת לפתוח אחת כזאת בארץ… היש משקיע בקהל קוראי?

ורינה הזמינה אותי להצטרף לחזרה של המקהלה Schmusechor לסיום הביקור שלי. אני אוהבת לשיר והסתקרנתי לפגוש סופסוף את מפעל החיים של חברתי. הגעתי לסטודיו לעיצוב אופנה ביום שמשמש כחדר החזרות של המקהלה בערב. נכנסתי יחד איתם להרפתקה ווקאלית בת שלוש שעות שהרגישה, כמו הטיול הזה,מסע שחלף ברגע. החבורה המקסימה הזאת זורחת בעיניים כשהיא שרה וההרמוניה שלהם בלתי נתפסת, קצת כמו הנוף של מדינתם– זה משהו שאי אפשר להקליט כמו שאת המראות לא ניתן לצלם, כלומר ניתן, אבל הדרך היחידה להבין באמת היא להיות שם– לראות ולשמוע ולטעום את הקולות והצבעים והריחות והטעמים של אוסטריה. למדתי איתם את השיר Homeless של Paul Simon והרגשתי שהעולם הוא הבית שלי, שאני פשוט אוהבת להרגיש שהרכוש שלי מסתכם במזוודה וקארמה, שכל יום הוא חדש ומסעיר וגדוש הפתעות,שהדרך מזמנת אינספור מפגשים עם אנשים מרתקים ומוכשרים ושלל מאכלים טובים. הרגשתי אסירת תודה שהזדמן לי מסע טעים כזה, שעיניי ראו, ולשוני טעמה ושאני נכחתי בתוך כל מה שניסיתי ללכוד לכם פה במילים ותמונות ועל כן אסכם בעצה החשובה מכל: צאו למסע שלכם.

‍