ירדן: ביקור קצר אצל השכנה

תארו לעצמכם שאתם גרים בבניין, ובבניין יש שכנים, כל שכן והסיפור שלו, התבשילים שלו, החכמות שלו,המוסיקה שלו. תארו לכם שבבניין אף אחד לא מבקר בבתים השכנים ומלבד ריח התבשילים והמיית הצלילים הבוקעים מבין הקירות אין לכם מושג מה הטעם של מה שמתרחש בבית הסמוך לביתכם.

ככה הרגשתי כשהגעתי לירדן, שיש לי שכנה מהממת, בשלנית יפהפיה, גרובית ומסתורית, שאני גרה לידה שנים ואני לא יודעת עליה דבר מלבד הרכילות העויינת של וועד הבית.

כשחזרתי מאוקראינה חשבתי שזהו, הדרכון שלי הולך לשבת עמוק במגירה לזמן הקרוב.. אני אנחת, אעבד את החוויות של מסעות הקיץ שלי, אשחזר מתכונים שהבאתי, אתרגל שיגרה… ואז בום. ירדן.

בפעם הראשונה בחיי נסעתי עם העבודה. כן כן. איזה סטייל. כשאני לא כותבת את בולו, אני מפיקה אירועים.לפני שנה הצטרפתי למשפחת Routes travel המדהימה ואני מפיקה איתם פרויקטים מופלאים ולומדת מהם את רזי הנתינה והאהבה לעשייה צנועה ומקצועית, ליצירה מקורית ומעוררת השראה ולתשומת הלב לפרטים הקטנים. נסענו יחד לירדן כדי לבדוק את השטח, להיות בפשטות ביחד ולהכיר בעצמנו את שכנתנו היפה.בשלושה ימים חצינו מעקבה לג׳ראש את המדינה השכנה ופשוט לא האמנתי שלקח לי 31 שנה לדפוק לה בדלת ולבקש להכיר.

שכנתנו מתהדרת בנופים אדומים פראיים ומתורבתים, בקצה הדרומי שלה החוף המזרחי של הים האדום, בתי מלון מפוארים, מעדניות בקלאווה מובחרות, שווארמה מהסרטים.

מעט צפונית לעקבה משתרע וואדי ראם, מדבר אדום עם קבוצות סלעים בכימורים יפהפיים ביניהם מסתתרים מחנות לינה מפנקים. רחוקים מציבילזציה, זרועי כוכבים, מוארים באור יקח בוהק. לילה זוהר וקר שמזמין להתחמם ליד מדורה.

במרכז, אחד משבעת פלאי תבל, פטרה. קניון אדום מטריף עיניים ולב, עיר נבטית עתיקה חרוטה באבן ביצירת אמנות. הו הסלע האדום. אין תמונה שתשתווה למראה העיניים הזה.

בבוקר תגיש מנה של פול ואני אחייך ואעדיף בנימוס תה חם ועוואמה. בצהריים היא מגישה בפאר את המנסאף, מנת הדגל של השכנה היפהפיה שלי, כבש שבושל ביוגורט ומוגש על אורז ריחני ברוטב היוגורט שבו בושל. לא מאמינה שעד היום הסתפקתי בריח ותמונות. הבשר רך ומקבל מהיוגורט טעם חמצמץ נהדר ונותן לרוטב היוגורט עומק בשרני מופלא, והאורז סופג את שניהם בצניעות, מעניק להם בסיס רך ומנחם. בין לבין יש איזה ביס קריספי של שקד קלוי, הד מרענן של פטרוזיליה טרייה. המנסאף מוגש עם הרוטב החם בכלי חרס, והוא עצמו מכוסה בלאפות דקיקות ששומרות על החמימות והרכות, שלא יתייבש. כשהוא מגיע לשולחן, הסועד מפשיט אותו משמיכת הלאפה ומוזג עליו את הרוטב החם, בוחר את מידת הלחות הרצוייה לביס. והביס, וואו. טעם חזק של כבש, חמיצות עדינה של יוגורט שבושל ארוכות, רכות של אורז לבן וריחני. מושלם.

לצד הכל היא תגיש אינספור סלטים חיים, כבושים ומבושלים. חומוס וטחינה, חצילים, חריף, חמוצים, לבנה, יוגורט עם עשבים וטאבולה וכדורים של פלאפל וקובה מטוגנת. מפנקת השכנה שלי. לא מבינה למה לא באתי אליה קודם.

לפעמים היא מגישה גם את המסאחן, לאפה דקיקה (השכנה שלי עושה לאפות מדהימות) מלאה בבשר עוף שניצלה עם תועפות בצל מתוק חריף וסומק חמוץ. ביס מלא עסיס סגלגל.

לקינוח היא תגיש  את הקונאפה, כן כן, קונאפה, עם שורוק, ככה השכנה שלי המצחיקולה אומרת, מתבוננת עליי ומעקמת גבות כשאני מזהה ״כנאפה״. ״לאא לאאא, קוווונאפה״ היא מתקנת. מה זה משנה, היא מכינה אותו מדהים, עם הגבינה והקדאיף או הסולת ומעל הכל פיסטוק נהדר.

לצידו היא תמזוג לי קפה לבן, שזה משהו שלא טעמתי מעולם, ומרוב שהוא בהיר וחמוץ, התבלבלתי לחשוב שזה תה, עד שהלב שלי פעם בפראות של קפאין. היא גם אלופה במנגל, קודם כל היא תמיד צולה עגבניה ובצל עם הבשר, קונה אותי בפשטות. יש לה עוד מה ללמוד בצ׳יפס אבל היא מאוד מפותחת בנושא הצניעות והשמירה על החום. כשהיא מגישה בשר צלוי, היא תגיש אותו על כלי רותח ותכסה אותו היטב בלאפה הדקיקה והמהממת שלה. צנועה וחסודה.

לשכנה שלי יש שוק אוכל מדהים בעמאן, עם זעתר של מלאכי הרים ומדבריות וטחינה של יודעי סוד, וירקות שלא ידעתי לזהות והיא לא ידעה לתת להם שם.

לפעמים, אם לא תמיד אפשר להניח לצורך בשמות, וגם למילים.. אפשר בפשטות לדפוק על הדלת, להגיד יפה שלום, להיכנס להציץ, לפתוח סיר, להריח, לטעום ולשבת לסעוד יחד, להניח לכל המאבקים שמתנהלים בוועד הבית ופשוט לנסות להיות שכנים טובים.

‍