איסטנבולו.2

להגיע למקום בפעם השנייה תוך פחות משנה זה עניין. בכלל, סיבוב שני זה עניין. פעם שנייה זה להתמסר לגמרי למה שמגיע ולהניח לזכרון של מה שהיה – היה. פעם שנייה זה לא לשחרר מהמקומות האהובים, אבל עדיין לחפש משהו חדש. פעם שנייה זה להשתוקק לתמימות שיש ברגע הגילוי שליוותה את הפעם הראשונה, אבל להרגיש נעים עם זה שאני כבר יודעת ומכירה. פעם שנייה זה לחשוב ששום דבר לא יכול להפתיע אותי ולהיווכח שלא משנה מה היה, הכל כל כך אינסופי, שונה ומשתנה ואפילו שאין כמו הפעם הראשונה, באופן נעים שכזה, בטיול הזה גיליתי שגם אין כמו הפעם השנייה.

אני זוקפת את הגילוי וההתרגשות מהפעם השנייה לסופר אקהרט טולה הנהדר, שליווה אותי בטיסות אל, מ.. ובהפוגות הקפה. בספרו החרוש (שניסיתי להתמיד בו אינספור פעמים ללא הצלחה), ״כוחו של הרגע הזה״, טולה מדבר על פוטנציאל השחרור מהסבל האנושי שטמון ביכולת לנתק את התודעה מהעבר והעתיד בשביל להיות נוכחים באופן מלא בהווה. רעיון מהמם שככל הנראה יותר פשוט לכתוב, מאשר ליישם, הרי התודעה שלנו קופצנית מטבעה ולביית את הטבע זה חתיכת אתגר.

איסטנבול ביקשה ממני ללמוד להיות ברגע הזה. היה לי ביקור מדהים בפברואר להשוות, אם לא להתעלות עליו, וידעתי שמחכה לי חתיכת טריפ בארץ עם חזרתי (כל זאת ועוד בהמשך). נושמת עמוק. סבבה אקהרט, שמעתי, הפנמתי ונראה לי שהצליח לי לא רע. איך? ובכן, ראשית היה לי אהוב שיצא איתי להרפתקה, שנית הייתה לי איסטה, שאני לגמרי מאוהבת בה ושלישית כשמגיעים למקום בפעם השנייה אפשר להנות מזה שכבר מרגיש בבית; הרי כבר מתמצאים ברחובות, יש בתי אוכל שחייבים לשוב אליהם, חנויות, מקומות.. חמאם. אינעל החמאם. אז מה גיליתי הפעם? ובכן…

Zübeyir

הארוחה הכי טובה באיסטנבול. נקודה. למסעדת זובייר כבר רציתי ללכת בסיבוב הקודם, אבל לא היה מקום, ולכן, אייעץ לאלו מכם שמוגבלים בזמן – להזמין מראש מקום ולבקש לשבת קרוב לגריל, אם אין מקום, תשבו גם בשולחן רגיל. העיקר שתשבו בזובייר. מדובר במסעדה של שלוש קומות. כל קומה קטנה, צפופה ומכרבלת, שבמרכזה מצוי גריל ענק של נחושת רקוע ומאוייר, שדולק וצולה בשרים מופלאים. המלצרים הוותיקים והמנוסים של המקום יושיבו אתכם לצד קירות מלאים בתמונות ממוסגרות של לקוחות מרוצים, בדיוק כפי שאתם תהיו. האווירה היא אווירה של מוסד ותיק וטוב, מהסוג שאני מוכנה לחצות אוקיינוסים בשבילו. הזמנו את מה שהמלצר ייעץ לנו: שלוש מנות פתיחה, שלוש מנות גריל וראקי נהדר של המקום. לחיים!

נפתח ממנות הפתיחה. הניסיון לצמצם את ההתלהבות למילים כתובות עושה לי חשק להתחיל פודקאסט שיסביר למה הקול שלי עולה בטונים כשאני מדברת על הסלט הטורקי ו״אמאאאאאאאאל׳ה״ ארוך נפלט לי כשאני מתארת את מה שהגיע מהגריל. לטובת האיסטנבולו אצמצם את ההצפה הצפצפנית הזו למילים כתובות, כי מהי העבודה בחיינו אם לא עבודת הצמצום. לשולחן הגיעו: חציל קלוי, סלט טורקי וצזיקי. נשמע פשוט? תמשיכו לקרוא. קודם כל המלצר המופלא שלנו – שראה אותי שולפת מצלמה בהתרגשות – מיהר להביא את מזלף שמן הזית כדי לפנק את התמונה, זו רמת השירות. החציל הקלוי היה מופתי, כזה שגורם לתהות איך אפשר לעשות כזה דבר פשוט בצורה כל כך מושלמת. צמצום חברים. צמצום. מאסטרינג של הדברים הכי פשוטים שיש, הבנה עמוקה שלהם וטיפול מדוייק בהם. יש בעבודת הצמצום אינסוף כבוד לחומר גלם ותזכורת מרעננת לזה שדברים לא חייבים להיות כל כך מורכבים, הם יכולים להיות בסיסיים מאוד, פשוטים לאללה ומדוייקים להפליא. הצזיקי היה שומני ונהדר, והסלט הטורקי הוציא ממני קולות של מה שטעמתי עד היום היה בדיחה ושל ״עכשיו הבנתי״. עגבניות מרוסקות, מחית של פלפל חריף, בצל לבן ופטרוזיליה קצוצים דק בסכין שהושחזה היטב, שמן זית טוב. זהו. כמה שזה היה טעים.

למנות העיקריות לקחנו צלעות טלה, ושישליק טלה שישב על מעין תערובת של חציל ויוגורט עם פיסות לחם שהושרו בשומן ואז ניצלו על הגריל. רקדנו בכיסא מרוב אושר, אכלנו הרבה ומעבר למה שהבטן שלנו יכולה להכיל, כי פשוט לא יכולנו להפסיק. הרגשנו הכי ברי מזל בעולם על הרגע הזה. ככה אני אוהבת את הארוחות שלי.

Çiya Sofrası

כתבתי על המסעדה הזו בפעם הקודמת, וגם בטיול הקצרצר הנוכחי דאגתי להיות שם פעמיים. בין המסע שהיה, לזה הנוכחי, יצא פרק בסדרת המופת Chef's table שהסביר הרבה על המקורות והסיפור שמאחורי העונג של האוכל המדהים שיוצא מהמפלצת התלת ראשית הזאת. סורו לצפות! בפרק עצמו, מסבירים הרבה יותר טוב ממני על המוסד הזה, שחוקר היטב את כל המסורות של המטבחים של האזור ממסופוטמיה ועד עותמניה דרך הים השחור, המטבחים הארמנים היהודיים ועוד ועוד. מה שמרגש בעיניי זה שיש לטעים הזה הסבר, ידע ומיומנות של אוּמנים אמיתיים 'בעלי מלאכה', 'מומחים במלאכתם' (לא אוֹמנים artists – יוצרים). אין התחזות, זו לוקנטה (Lokanta), מסעדת פועלים פשוטה שלא עושה פוזות על אף אחד ובפשטות מאכילה כל יום מקומיים ותיירים באוכל נפלא. אציין לעילא את הקבאב פיסטוק שלגמרי טיפס במעלה מצעד הקבבים שיש לעיר הזו להציע.

ביליקבאב

למסעדת בליק הגענו בהמלצתו של אייל אסולין הנהדר מקפה המזקקה בירושלים. רגע לפני שאני ממשיכה, אספר שמאז ההמלצה נרכמה לה חברות ושותפות לבישולים שתתממש בארוחה איסטנבולית בביתו בירושלים ואתם מוזמנים להתרשם ולהרשם בלינק שכאן. הגענו לעוד מוסד קבב נפלא, שלשולחן מגישים מגשים עגולים ענקיים עליהם שלל סלטים ובמרכזם מוגש הבשר הנהדר מכוסה בפיתות דקיקות. לצד הארוחה איירן אלוהי שעושים במקום, ועל הקירות אינספור פתקי תודה מלקוחות מרוצים ושטרות מכל העולם. כסףעלהקיר חה חה. אייל אומר ששם הוא הבין מה זה קבב, שזה המקום שבו נטרפו לו הקלפים והוא הפנים את המקור של המקור של כל הסיפור. אני הרגשתי את זה יותר בזובייר עם הסלט הטורקי ובצ׳יה עם הקבב פיסטוק, אבל לגמרי התחברתי לתיאור שלו של להבין דרך בלוטות הטעם את האידאה של מנה. הבנתי שיש ידיעה כזו שיכולה להתקיים רק כשנוסעים רחוק וטועמים. השארנו פתק.

בורק

אחד הדברים שאפשר למצוא בכל חור זו מנת הבורק. דוכני הבורק הטובים שביניהם מלאים בכל שעה ביום, זה נשנוש לגיטימי וחסר רגשות אשם בעיר הזו. אולי זה קשור בעובדה שחלק מהבצק (החלק הפנימי) מבושל במים ומזכיר קצת לזניה במרקם, והחלק החיצוני של הבצק אפוי, שמנוני, טעים ופריך כמו הבורקס שאנחנו מכירים. טעמנו המון סוגים והטוב מביניהם היה הבושנק, שזה מאפה טורקי של המהגרים מבוסניה. הבושנק הם מעין כדורי בורקס ממולאים בבשר שמחוברים אחד לשני לשמיניה חמודה כזו שמפרידים לביסים בידיים. נאמי. נסו אותו ב- beyaz fırın

סן סבסטיאן

(הקישור הזה הוא למקום אחר שנמצא ממש ליד כי משום מה זה לא מופיע בגוגל מאפס)

מסתבר שיש עוגה באסקית, שבכלל הבאז עליה התפוצץ איפשהו בתחילת 2019 בוינה ואני שמעתי עליה בכלל מפלפלת הנהדרת שחיה במדריד (בבלוג פוסט הזה), ולבסוף טעמתי אותה באיסטנבול. כל העולם הזה נהיה כזה סלט תאמינו לי… כשראיתי את הויטרינה עם התבניות בדרך למעבורת אמרתי לאהובי ״בוא ניקח אחת להפלגה״, וכך היה. רק מלראות את העוגה ידעתי שהולך להיות פה אחלה ביס אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. עד כדי זה שחזרנו לשם שוב. ושוב. ואני אשוב לחזור לשם. ואתם תלכו גם, כי אני מבטיחה לכם שבחיים שלכם לא טעמתם כזאת עוגת גבינה. ועכשיו אני הולכת להכין כזאת.

קוקרץ

בטיול הזה נתבע המונח ״מאפס לקוקרץ״. אספר: יום מלא אוכל ושטויות בעיר, בערב יוצאים לדרינקים רבים, להופעה ומאוחר. נרדמת על אהובי במונית חזור מהבילוי. מתעוררת בנקודת ההורדה שבמקרה הייתה מול קוקרציה מקומית. השעה הייתה בין לילה לבוקר כאשר פתחתי את עיניי ואמרתי: ״קוקרץ״. אהובי בתגובה: ״באנה את.. מאפס לקוקרץ״. אימצתי. זה נכון. עכשיו בואו נבין רגע מה זה קוקרץ. מנת הקוקרץ היא מעיים מגולגלים על שיפוד שניצלים ארוכות בסיבוב אופקי (בניגוד לסיבוב האנכי של הדונר, אקא שווארמה). הקוקרץ מוגשים בלחם או לאפה דקה אחרי שהמעיים נקצצים עם עגבניות ותבלינים. עכשיו, איך אהובי אומר, ״מעיים זה קקי..״ וזה נכון, אבל אין מה לעשות. לכן חשוב שאם אתם הרפתקני איברים פנימיים, תמצאו קוקרץ אחד טוב, כי שלי היה מוזר ממש. איך מאתרים קוקרץ טוב? שמחה ששאלתם, חברתי האיסטנבולית יעל סנגור לוי ממליצה על: Mercan Kokoreç 2

‍

בירה יד המקרה

הכי קשה בטיול פעם שנייה זה לזרום על דברים חדשים כשכבר יש כל כך הרבה מוכר וטוב. אבל לפעמים היקום מסדר את זה ככה שלא תהיה ברירה, וזה בדיוק מה שקרה לנו עם מבשלת הבירה המטורפת שהגענו אליה בלילה האחרון שלנו בעיר. רצינו להגיע להופעה של Nouvel Vagoue ואחרי שהסתבכנו מאוד עם פלטפורמת מכירת הכרטיסים המונופולית של העיר, biletix (רק שם אפשר לקנות כרטיסים לכל הופעה שקורת בעיר וזו פלטפורמה גרועה להחריד), החלטנו להסתכן ולנסוע מרחק של כמעט שעה מקידקוי ולקוות שיהיו כרטיסים בקופה. לצורך העניין, הקדמנו עד מאוד וכך התפנה לנו זמן שלא היה ברור במה נמלא אותו, כי ממש לא היה לנו מושג לאן נגיע. מפה לשם, ההופעה התקיימה במתחם שבנוי על שחזור של מבנה עותמני עתיק יומין (שהדבר שהכי דומה לו בארץ זה מה שעשו במתחם ממילא בירושלים). בתוך המתחם יש מלא ברים ומסעדות, כולן היו מפוצצות והיחידה שהכניסה אותנו התגלתה כמבשלת הבירה הראשונה של איסטנבול, במרכזה נגלתה מבשלה בת 110 שנים. המדרגות הלולייניות שמקיפות את המבשלת עטופות בטפט שעשוי מרישומי נוכחות עתיקים של הפועלים במבשלה, וכל כולה מחווה חדשנית להיסטוריה של המקום. אחחח נוסטלגיה. טעים לי. כיום המבשלה מייצרת שלל בירות מופלאות, אל תוותרו על בירת הג׳ינג׳ר ובירת החיטה שהן קסם של ממש.

גוזלמה

את הגוזלמה הראשון שלי טעמתי בכלל בברלין, בשוק שמתקיים מידי יום שישי בשכונת המהגרים הטורקית בה התגוררתי במהלך הביקור (הידעתם? קרוב ל- 3.7 מיליון מוסלמים חיים בגרמניה ורובם ממוצא טורקי). בביקור הקודם באיסטה זה איכשהו התפספס והפעם נכנסנו לגוזלמיה אקראית ברחוב. זה קורה לא מעט שמבעד לחלון שקוף נראית לה איסטנבולית באה בימים שמרדדת בצק לגוזלמה וצולה אותה על פלטה עגולה ונמוכה. מראה מלבב. גוזלמה הוא מאפה דקיק ונהדר עם שלל מילויים, שנצלה על סאג׳ או פלאנצ׳ה. אנחנו הלכנו על הגבינה והתרד והיה מהמם. אתם יכולים ללכת לזו, אבל ממש סביר שגם בכל גוזלמיה אקראית שתמצאו, יהיה משהו טוב.

דונדורמה

ככה קוראים לגלידה בטורקית. קצת רקע, הגלידה הטורקית שונה מאוד בטעם ובעיקר במרקם ממה שאנחנו מכירים. היא או צמיגית-מסטיקית (ברחוב) או קשה כזו, כמו זו שבתמונה (אשכרה הגישו לנו עם מזלג וסכין). מסתבר שהשיטה הקדומה להכנת הגלידה הטורקית כללה חלב עזים, שלג, מסטיקא (אבקה משרף עצי האלה) שממנה מפיקים את הצמיגיות של הגלידה או אבקת פרח הסחלב שממנו מפיקים את הדביקיות. באופן אישי, הגלידות שם לא היו לי טעימות במיוחד, אבל, ויש פה שני אבל:

1. אתם חייבים לנסות דונדורמה על הכנאפה זה ומדהים יחד, ואחרי בדיקה מקיפה זה עדיין הכנאפה הכי טוב בעיר
2. אתם חייבים לנסות את הדונדורמה ברחוב, תזהו אותן לפי הכף הארוכה והמשונה. גם אם זה לא הכי טעים לבטן זה מצחיק אותה בטירוף, ומחכה לכם מחזה מדהים לעיניים. מי שלא ראה במה מדובר בסטורי שלי, שילחץ על הקישור הזה.

ממתקים

אין מה לומר, אני שבויה של גולוגולו (מסתבר שככה אומרים להתראות בטורקית, שזה חמוד כי גולוגולו נמצאת ממש מטר מהמעבורת), אבל הפעם גילינו עוד ממתקיה ותיקה (1864) ונהדרת למדי ששמה Hafız Mustafa. גם גילינו שזה מה שהטורקים עושים בערב – יוצאים עם כל המשפחה לאכול משולש גדול של בקלאווה ממולא בקימאק. גילינו גם שקימאק מחזיק טיסה ועוד יומיים במקרר, ואני כבר ידעתי בטיול הראשון לאיסטנבול שאם אני צריכה לבחור דבר אחד בלבד שאני לוקחת איתי מאיסטנבול הביתה זה יהיה הקימאק.

עוד סיבוב נגמר, עדיין לא טעמתי צ׳יקופטה (מה יהיה?) ואני חייבת לבדוק את הקוקרץ הטוב ולהיות אמיצה עם הצדפות ברחוב (דתלשית אמיתית מקיאה מפירות ים) ועד הפעם השלישית באיסטנבול אהובתי, יש לי מזווה מלא רכז רימונים מהמם, ירקות מיובשים לממולאים, ממרח פיסטוק, פיסטוקים, הגבינות והסוג׳וק כבר נגמרו.. יאללה חייבת כבר לחזור!

‍