קופנהגן: גן שעשועים לחיך בוגר

קופנהגן. בואי נעשה תרגיל. אני אנסה לתאר אותך, ואת תעזרי לי, כי אני כל כך המומה ממך שאני חייבת שתביאי לי את המילים המדוייקות כדי לתאר אותך. התובנה הראשונה שלי ממך: יש לך את כל הטוב של אירופה אבל עם רמת גימור של יפן. את הגונה ויוקרתית וכל האנשים שמסתובבים פה הם בכלל ילדים שמחים שגדלו להיות מבוגרים אחראים, יצירתיים ומשוחררים.

אחרי שישה ימים של שוטטות ואכילה מרובה הרגשתי שזכיתי להיות בעיר, שקיימת בעולם הזה, שהיא לא פחות ממגרש משחקים למבוגרים. מרחב אורבני שהצליח לשמור על ניחוח כפרי. הקצב רגוע, חומרי הגלם מגיעים היישר מהחקלאים והם גודלו היטב, בתנאים טובים ובאהבה. המוצרים שנמכרים כאן כולם אסטטיים ומזמינים, ללא יוצא מן הכלל, והאופן שבו הם מתוקשרים הוא רחוק רחוק מעולם הפירסום האגרסיבי של האמריקניזציה וקרוב קרוב לשפה האמנותית היפהפיה והייחודית שמצליחה להישאר אינדיווידואלית ולא להרגיש כמו העתקה של משהו. זו תחושה נפלאה, זמן רב חלף מאז הפעם האחרונה שבה הרגשתי שהגעתי למקום שיכולתי לדמיין את עצמי חיה בו. אני אמנם אדם אוהב בסך הכל, יש יאמרו מתלהבת מכל דבר בהגזמה, אבל קופנהגן בעיניי היא אוטופיה.

(צילום: Michael Sheridan, הנה האתר שלו, הנה האינסטגרם)

כשניסיתי בכל הכח למצוא את החסרונות, מעבר לחסרון הברור שזו אחת הערים הכי יקרות בעולם, שאלתי את החברים הדנים החדשים שלי– מה רע לכם? והם פרשו בפניי תאוריה הולכת ומתפתחת על העובדה שהאופטימיזציה של כל תחומי החיים יוצרת בקרב הקופנהגנים לחץ רב: תיהיה הכי יפה, הכי בריא, הכי יצירתי, הכי בכושר, הכי בסטייל, הכי אתה במיטבך. הם העידו שיש בזה מוטיב הרסני ודכאני מכיוון שכולנו קצת עצלים, קצת עלובים וקצת משעממים ואין בעיר המון מקום לזה. מה אומר ומה אגיד? שאלו יהיו הצרות שלי.

חזרה לכל הטוב שיש פה– האנשים פה יצירתיים, וזה ניכר באופן שבו הם מתלבשים, בעבודות שהם בוחרים לעצמם, בעיצוב של החנויות והבתים ומכיוון שמסעותיי צועדים על קיבתי, לא יכולתי שלא להתפעל נוכח האינסופיות של האוכל פה. זה לא חכמה כביכול, בכל קפיטל יש היצע אינסופי של מסעדות, אבל מה שחסרה בו אינסופיות זה היכולת של כל מסעדה ומסעדה להחזיק באיכויות בלתי מתפשרות בכל רכיב שמרכיב את החוויה המלאה שיש לה להציע. מעבר לזה יש כאן אווירה של בריאות כיפית, כלומר לא בריאותנות משמימה ודייסתית חסרת מעוף, אלא כזו שאשכרה גורמת למושבעי הג׳אנק לרייר ממוזלי. כמעט בכל מסעדה הקו של האוכל נקי ובריא, אבל לא בקטע מעצבן ונוירוטי על קלוריות אלא בקטע של להיטיב עם גופנו ולהינות מהדרך. אפשר גם להרפות, אין את החשש הזה שמה שיבוא יהיה באיכות ירודה, זה ברור שמה שיגיע יהיה מדוייק, חדשני ולרוב טעים שעושה לבטן לחייך.

מתי הבנתי את זה? אני חושבת שזה קרה עם הצ׳יפס הראשון שהכנסתי לפה שלי פה. הוא היה עשוי מתפוחי אדמה מותססים, והוא טוגן שלוש פעמים ועליו הייתה מפוזרת אבקת פטרוזיליה והדיפ היה איולי פטריות. מה זה?! תגידי לי קופנהגן את אמיתית?! איפה היית כל החיים שלי?!

ומה הקטע עם השתיה? כל המקררים פה, בכל קיוסק מסכן, לא שיש פה כזה דבר, מלאים היצע אינסופי של משקאות מיוחדים של יצרנים קטנים עם מיתוג שהוא פשוט אומנות. קמבוצ׳ות למיניהן, ומיצי פירות מותססים, ובירות פירותיות, יינות טבעיים ופחיות מוגזים אבל שום קולה ושום בטיח. ביי ביי אמריקה, פני דרך למצעד ההיפסטרים של קופנהגן, אני מצביעה להם וביחד נכבוש את העולם.

(צילום: Michael Sheridan, הנה האתר שלו, הנה האינסטגרם)

הפוגה קלה מהאוכל, נעבור לאופניים. איך שהגעתי, שכרתי אופניים והחלטתי שאת העיר הזאת אני הולכת לחרוש בדו גלגלי. לא הבנתי מה צפוי לי: גשרים עם עליות ומורדות דמויי מגלשה שחוצים נהרות ואגמים,פארקים יפהפהיים, עיר רצופת שבילי אופניים וגוגל מאפ שמתייחס לרוכב האופניים בדיוק כפי שבכל מקום אחר מתייחסים לנהגי הרכבים. יש יותר אופניים בדרכים מהולכי רגל ומכוניות וזה מייצר מצב שהגוף בפעילות פיזית מתמדת והאוויר בעיר נקי. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה נעים לגוף לנשום אוויר נקי, כמה נעים לגוף לאכול אוכל מזין וטעים ולהיות בפעילות מתמדת? זה כאילו שכל המערכת פה בנויה בצורה שמחייבת אותך להיטיב עם עצמך וזה פשוט לא להאמין שזה אפשרי ושזה קיים בנמצא. יש אוויר ויש שמים ויש דרך. מה עוד צריך?! ובכן, אוכל טוב וממנו יש בשפע, ובנימה אופטימית זו הבה נתגלגל בצוותא בין שלל המטעמים שטעמתי בעיר המופלאה הזו:

את ארוחת הערב הראשונה שלנו אכלנו ב– Gro Spiseri (כתובת) מסעדה מזכוכית שמוצבת במרכזו של גג והיא מוקפץ בגינת ירק ולול תרנגולות. כל האוכל במסעדה עשוי ממה שגדל בגינת הגג האורבנית ומחוות חקלאיות קטנות שעובדות עם המסעדה. הארוחה הייתה מבוססת על הצומח עם דגי ים טריים וגבינות שהמסעדה מייצרת. הסטינג היה יפהפה, צפינו מחדר הזכוכית על השקיעה, השולחן היה ארוך, מוקף ספלסלים מרופדים בשמיכות פרוות כבש שמכסה אותן ומחמם את הישבן שהתקרר קצת במזג האוויר הסתווי.רק אציין שהסתיו בקופנהגן קר כמו חורף בישראל. 10 מעלות, עם שמש. נייס. הכלים היו אקלקטיים, ישנים  בקטע וינטג׳י מדליק. היינות היו טבעיים (אם קראתם את הפוסט הזה אתם כבר מכירים את שגעת היין הטבעי שלי) לצידם הגישו סיידר וקמבוצ׳ה. המסעדה מארחת קבוצות ומסבירה על כל מנה ומנה ממה היא מורכבת ומה תהליך ההכנה שלה. סביר להניח שמה שטעמתי ישתנה עד שתגיעו לשם כי התפריט עונתי ומשתנה בהתאם למה שגדל ועל כן אדלג על תיאור המנות ואומר שמה שאפיין אותן היה מיצוי נכון של הטעמים הטבעיים הגלומים בחומרי הגלם עם מניפולציות עדינות ביותר וחיבורים נכונים. קחו למשל את מנת הפטריות המוקפצות על מצע קונסומה עגבניות. טעמים פשוטים אך מלאים כל טוב. זו לא מנה מתוחכמת,אבל היא עשויה במיומנות וחכמה ועושה כבוד לשני מרכיביה ולחיבור הנכון בינהן.

ב Mirabell (כתובת) שתינו קפה נהדר ואכלנו Pain au chocolat. זהו. פשוט. מירבל היא מסעדה איטלקית שמתמחה באפייה, הם אופים שם לחמים נהדרים, השמועה אומרת שמגישים שם את הפסטות הכי טובות בעיר והקרואסון שוקולד שלהם הוא בין הטובים שאכלתי בחיי. דרמה. עכשיו אני רק אקדים ואומר שחרשתי את פריז ואתם יכולים לקרוא כאן וכאן על הקרואסונים שאכלתי שם והנה באים הדנים ובלי להתבייש שמים את העיר שבה נולדו הקרואסונים, ימחלו לי אמותיי ואבותיי, בכיס הקטן. פאדיחה. חמאה מובחרת בין שכבות עלים מובחנות, קריספיות שגורמת לאוזן להצטמרר נוכח הצליל היפהפה של המרקם המושלם ושוקולד מר מתוק מרוכז במינון מדוייק. הייתי בגן עדן.

הגעתי לקופנהגן לטקס הנישואים הרשמי של אסף ויוני, החברים שלי שהם המשפחה מבחירה שלי. את טקס הנישואים שלהם בארץ ערכתי יחד עם חברתי אחותי תמר לפני חודשים ספורים (יכולים לקרוא על זה כאן,ולראות את הטקס כאן). נסענו לקופנהגן כדי להשלים את המהלך הזה ברמה המשפטית וכיאה לזוג המופלא הזה, כל הסיפור הבירוקרטי הזה הפך לחגיגה. אחרי שליווינו אותם לבית העירייה חגגנו במבשלת הבירהBrus (כתובת) שם הזוג הזמין אותנו לחגיגת בראנץ׳. הניחו מולנו תפריטים והזמינו אותנו להתכרע. בחרנו פחות או יותר ללכת על כל התפריט ולא ידענו מה הולך להגיע. גולת הכותרת הייתה הצ׳יפס שהוזכר לעיל אך אציין לשבח את הeggs benedict שהיו מוגשים על הלחם המופלא שיש פה, שהדבר הכי דומה לו שאני מכירה בארץ זה לחם נלסון של לחמנינה. כל מרכיב במנה היה טעים מאוד בפני עצמו ויחד כולם היו חוויית טעמים יוצאת דופן. הרגשתי שהביצה העלומה הייתה מלאת טעם, חלמון שמנוני ועשיר, התרד היה בשרני וחלוט במידה הנכונה וההולנדייז חלומי. שתינו יחד עם הארוחה בירות של ייצרנית מקומית שבבעלותה מספר עסקים בעיר– היא פרותית מאוד ונהדרת ואני מציעה לכם לטעום כמה שיותר סוגים שלה

ואז קרה נס. בשנה שעברה הייתה לי הזכות להפיק את פסטיבל הראונד טייבלס עליו אתם יכולים לקרוא כאן במסגרתו הבאנו לארץ 14 מסעדות מכל העולם. בין המסעדות הבאנו את Kadeau (כתובת) ואני התאהבתי בצוות המדהים שלהם ושמרתי איתם על קשרי חברות עם תקווה שאראה אותם שוב. כשקיומין שמע שאני מגיעה הוא מיד הזמין אותי בלבביות לקפוץ לכוס יין במסעדה. ידעתי שאין שום סיכוי שאוכל לאפשר לעצמי בשלב זה של חיי לאכול שם, ארוחת הערב הכוללת 17 מנות טעימות מותאמות ליין ושלל משקאות עולה 300יורו. הגעתי בלי צפיות ובסקרנות גדולה לראות מה יש למטבח הזה להציע. קיומין הושיב אותי אל מול שולחן ופשוט התחיל להזרים לעברי מנות מובחרות. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. מסביבי ישבו מבקרי מישלן,משפחה מהמאפייה האיטלקית, אנשי עסקים יפניים ואני שהצטנפתי בבגדיי המרופטים, התהדרתי בחיוך מאוזן לאוזן. ללא ספק הייתי האדם המאושר ביותר במסעדה. אני חייבת להודות שההייפ הזה של הפיין דיינינג והמישלן סטארס עושה עליי רושם אבל אני מתקשה להבין מה מצדיק אותו. החוויה שלי בקאדו קצת עזרה. מדובר באוכל שכל מרכיביו הם תוצרת של גידול עצמי, שימור עצמי ובישול והרכבה שהם ללא ספק תוצר של מחקר מעמיק וניסוי ותהייה אינסופיים. אם צריך לפשט את ההסבר אז נכון כשהולכים לקנות דג משלמים על כל המשקל שלו כולל החלקים שלא אוכלים, כלומר הדג נשקל ואז מנוקה והתשלום הוא גם על הפילה וגם על הפחת. מסעדות יוקרה שכאלו זה די אותו דבר, התשלום הוא על ה׳פחת׳ שהוא התהליכים הארוכים ואינספור הניסויים, הזמן והמאמץ היצירתי, הנסיונות והטעויות של השפים שצעדו דרך ארוכה כדי להביא לסועד מנה שהיא הפילה, הקרם דה לה קרם של התהליך. מה שמתקבל על הצלחת הוא מיצויי מדוייק מאוד של תהליך ארוך ומושקע. גם הצלחת מדוייקת, העיצוב מרהיב והחוויה במסעדה שלמה והוליסטית. אין מלצרים למעט מלצרי יין שמומחים לדבר. האוכל מוגש על ידי הטבחים, כולם מחוייכים ונראים כמו חבורה גאה של ילדים ששיחקו שעות יחד באוכל והנה הם שמים בפניך את התוצרת המובחרת שלהם. המנה שהרטיטה אותי הייתה מנת האוייסטר שהוגשה על מצע של קייל חלוט בתוך עלה של כרוב שעבר בישול איטי וארוך בחמאה לצד רוטב אוייסטר. ארבעה מרכיבים: אוייסטר, קייל, חמאה וכרוב. זהו. כל אחד מהם הגיע לתצורתו האידאלית. החיבור בינהם היה מרגש.

(משמאל לימין בכיוון השעון: מנת הכרוב אוייסטר, מנת קולורבי בשלל תצורות, מנת סלמון כבוש ברוטב רוברב מותסס ומנה אחרונה של פטל מותסס, רוטב פטל ומסקרפונה שהמסעדה מכינה)

La Glace (כתובת)– במרכז העיר ישנה קונדטוריה שחגגה לאחרונה 100 שנים להיווסדה והיא מגישה את מיטב המגדנות הסקנדינביות. אולד סקול סטייל. חוויה מאוד מקומית ומשמחת ביותר. יש שם שוקו חם נהדר בריפיל ואווירה של פעם. טעמתי את ה- Sportskage, עוגה שזיכתה את המקום בשמו הטוב. חובבי הנוסטלגיה– המקום הזה הוא בשבילכם.

Dop (כתובת) הוא דוכן נקנקיות קטנטן במרכז העיר שהוקם על ידי שף שמאס בחיי המסעדנות והחליט לפתוח דוכן נקנקיות איכותי שיביא רק תוצרת אורגנית. המקום מרכיב לחמניה נהדרת עם נקנקייה איכותית מאוד ורטבים ביתיים ונהדרים. קלאסי ואיכותי.

עכשיו דמיינו לכם את הדבר הבא: מסעדה קטנה על גדות תעלת המים, לצידה גינה ובמרכזה מטבח זכוכית שקוף הצופה אל המים. בין המטבח למסעדה מדורה קטנה בוערת שמזמינה את הסועדים להתחמם לצידה,מאחורי המדורה חבית עצומה שמתגלה כסאונה. מתחת למסעדה דק גדול עם ירידה נוחה למים. עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שהעיר הזאת מעודדת יצירתיות?!? באיזה עוד מקום בעולם יש מסעדה שהיא כל כך הרבה דברים? שמאפשרת כל כך הרבה תרחישים? וזה עוד לפני שהגענו לאוכל וליין שלLa Banchina (כתובת). האוכל– תפריט משתנה, בכל יום יש שתי מנות בלבד אחת צמחונית ואחת של דגים, נשנושי הפתיחה המשתנים גם הם, הפעם בגט מופלא שמזגו על כולו שמן זית מובחר האיטליה שגרם לי להחסיר פעימה. לצד הלחם שקדים קלויים מלוחים, אנשובי וזיתים. יאמי. למנה עיקרית אכלנו סלמון נורבגי צלוי על פירה כרובית וקוקוס יחד עם ברוקולי וקייל חלוטים ומוקפצים קלות. לקינוח התרעננו בגרניטה של סלק לבן עם שמן זית ומלח מתובל. והיין, איך לא, טבעי. שלמות.

עצירת קפה מוצלחת ביותר ב Democratic Coffee (כתובת) היושב בקצה ספרייה עצומה, מקום נפלא לקפה מושלם וקרואסון איכותי שנאפה במקום, ספר טוב ומחשבה פורצת גבולות.

Christiania– הפוגה קלה מסצנת המזון להזייה הזו שהיא חלק בלתי נפרד מהמארג העירוני של קופנהגן. מדובר בשכונה שהיא אוטונומיה בתוך העיר, יש שם חוקים נפרדים ואווירה שונה מאוד ממה שמצוי בעיר. זה כמו כפר היפים/ אמנים/ סטלנים באמצע העיר. הבתים הם עבודת יד של התושבים, הזויים ויצירתיים. השבילים לא מרוצפים והטבע שמור היטב. זה מקום שחבל לתאר במילים, פשוט לעלות על האופניים ולהגיע לסיבוב. זה טריפ טריפ. אם יתמזל מזלכם, בדוכן הקפה הקטן והאדום שבקצה השוק מוכרים את הבראוניז הטעים ביותר על פני הכדור.

חובבי הראמן, אל תוותרו על התור הארוך כאטריה הנמתח מחוץ ל–Slurp (כתובת) הוא שווה את ההמתנה.המקום מגיש ראמן נ–ה–ד–ר. הציר עשיר, האיטריות שמנוניות, הביצה כבושה ורקה והחזיר צלוי במידה המדוייקת.

נפרדתי מעיר המשחקים ב– Atelier September (כתובת) חגגתי יחד עם חבריי החדשים על מבחר מנות שהסעירו אותי וריככו קצת את כאבי הפרידה.

הדייסה המלוחה שהוגשה עם ריבת רוברב חמצמצה, שמן זית וזסטים של לימון ניחמה אותי. סלט האשכולית האדומה, אוכמניות, גרנולה, אגוזים שקדים ושמן זית, העיר אותי מהרחמים העצמיים של גורלי הפרובינציאלי.

טוסט האבוקדו עם זסטים של לימון (מוטיב חוזר בארוחה) וערמה מפוארת של עירית, עזר לי להאמין שאני אוכל לשחזר חוויות מכאן בארצנו הקטנטונת. סלט עגבניות ירוקות עם פירורי פטה עיזים גרם לי להבין שאמנם אוכל לשחזר, אבל לא את הכל.

קינוח הקרמבל אוכמניות יחד עם קערת החרס גדושת הקפה החזירו אותי לרגע הזה ממש ועזרו לי להינות מכל ביס וביס בזמנו ובעיתו ולסמוך על הגורל שכל הנקודות האלו מכל המסעות שהיו ויהיו יתנקזו ויתחברו יום אחד לשלם העולה על סך חלקיו.

‍