הַמַּטְבּוּחָה שֶׁל רוּחָהּ

באחד הזכרונות הראשונים בחיי אני עומדת על כיסא מול כל המשפחה ומסלסלת ״שבחי ירושלים״, לא רחוק מהזיכרון הזה מצוי לו גם זיכרון של השבת שבה אחי הצביעה על תבשיל העגבניות (אחד ממעשה ידיי הרפיטטיביים הראשונים) ושאל אותי ״זו הַמַּטְבּוּחָה שֶׁל רוּחָהּ?״ וכך היא קיבלה את שמה. אמנם יש איזה כמה שנים בין הזכרונות אבל היום אני רוצה לקשור אותם יחד, כי מדובר בשתי אהבות גדולות ועתיקות שמקבלות ביטוי במציאות בשנה האחרונה בחיי: מוזיקה ואוכל מרוקאי. היום ידידי, אתם תקבלו מתכון למטבוחה לצד סיפור על נישה מאוד מיוחדת במוזיקה והפיוט שנקראת שירת הבקשות.

לפני שנה נסעתי למרוקו עם מי שברבות המסעות הפכו להיות חבריי בגשמי וברוחני בחצר חסידית של הזמן הזה. למסע במרוקו הצטרף חסיד ושמו אלעד לוי. אותו חסיד פשוט התגלה אט אט כלא פחות ממאסטרו, כנר גאון, מוזיקאי מלא אמת, חבר יקר ואדם שליבו במקום הנכון. ביום שישי בערב, אלעד לימד אותנו בבית הכנסת של מרקש מקבץ פיוטים מתוך מסורת שירת הבקשות, וכדי לספר מה זה שירת הבקשות נעשה קפיצה בזמן היישר למאה ה-17…

אי שם, במאה ההיא, בעיר צפת התפתחה מסורת של חורף שבה היו נפגשים בימי שישי בלילה- שבת לפנות בוקר לשיר פיוטים ביחד. חורף, קר, מדכא וכלום לא קורה, אז מחממים את הנשמה בשירה. 22 שבתות החורף, בכל שבת שרים פיוטים שנכתבו בהשראת פרשת השבוע של אותה שבת. המסורת נדדה לצפון אפריקה יחד עם שד״רים (שליחי דרבנן) והתפתחה בעיקר בארצות אמ״ת: אלג'יר, מרוקו ותוניס. כך שהמוזיקה של שירת הבקשות מבטאת את הרוח המוזיקלית של המקום והיא שילוב של מוזיקה אנדלוסית, ערבית ואפריקאית. ואיך לומר זו חתיכת מטבוחה חריפה וטעימה אש.

הר׳ חיים ביטון, הראה לאחד ממוריי, חי קורקוס, בפירוש אברבנאל להקדמה על ספר מלכים שהלויים (החברה שהיו שרים ומנגנים בבית המקדש) הוגלו אחרי חורבן בית ראשון לאנדלוסיה שבספרד, שם שוכנת רוח המוזיקה. טירוף. מוזיקה קדמונית ומקודשת ששרדה את מבחן הזמן.

חזרה למכונת הזמן, נקפוץ ל-9 במרץ 2018, יום שישי בערב. המקום: בית הכנסת של מרקש שבמרוקו, חסידי החצר הנודדת יושבים לשיעור של אלעד בשירת הבקשות. הוא התחיל ללמד אותנו ופשוט נדלק ניצוץ בלב, הרגשתי שאני מתאהבת במוזיקה הזו בין רגע בצורה הכי אבסולוטית וחסרת עכבות שאפשר. בדרך חזרה למלון שוחחנו על שירת הבקשות. שאלתי בלי סוף, מה זה? איפה זה התחיל? למה? כמה? איך? הוא סיפר לי מה זה נובה ומה זה מוקאדם ומה זה תושיא ומה זה ברוואלה ומה זה חברת בקשות ומה ההבדל בין טרילה-טי להא-נא-נא. וכל הסיניתמרוקאית הזו תפסה אותי חזק. הרגשתי שנפתחה בפני תיבת פנדורה עמוקה ואינסופית והחלטתי שאני קופצת ראש פנימה.

בנסיעה ממרקש לאיסאווירה התיישבתי באוטובוס ליד אלעד והתחלנו לגלגל רעיון שנקים חברת בקשות בארץ. סטייל קלאסי. השוס זה שעד היום חברות הבקשות היחידות הן של גברים מרוקאים דתיים. אין נשים, אין אשכנזים, אין חילונים, אין כניסה. אוצר או לא אוצר? חלמנו על אחת לכולם, כזו ששרה את הפיוטים האלה הכי קלאסי שיש, בלי עיבודים והרמוניות, אורגינל ומדויק, כזו שכל מי שנאה לו בפנים: נשים, חילונים, לבנים, מי שבא ברוך הבא. שנינו היינו רציניים מאוד ואיך שחזרנו לארץ התחלנו לחבר שום לעגבניות, שמן זית לפפריקה והקמנו חבורה.

רצינו להחיות את הסאונד של הדבר הזה כשהוא צעיר, למצוא את הקולות האלו שקיימים בתוכנו מקדמת דנן בלי לבקש סעיפים בתעודת זהות. כבר קרוב לשנה שאנחנו נפגשים, חמישים חברים וחברות, כל שבוע ולומדים את המוזיקה והפיוטים היפהפיים האלו ביחד. ביום שני הופענו לראשונה יחד עם אנסמבל הפיוט המופלאים שגם עליהם כתבתי פה ועם ההרכב האינסטרומנטלי למוזיקה אנדלוסית טאראב ירושלים שזכיתי להכיר סביב שיתוף הפעולה. יא אללה שלהם.

זה די מטורף המסע הזה שהחל איפשהו שם רחוק רחוק בהיסטוריה והתגלגל עד היום, וזה די מטורף שההופעה הראשונה שאנחנו מעלים הייתה סולד אווט אחרי יום אחד ושכל הכרטיסים להופעה השניה שפתחנו נמכרו גם הם.. זה גם מרגש איך שדברים יכולים לקרות כשמבשלים אותם לאט ובאהבה על אש קטנה, בפשטות וצניעות שמסתירה מאחוריה היסטוריה מפוארת וחכמה ועמוקה. ואולי זה הקסם האמיתי של מרוקו, של האוכל שלה ושל המוזיקה שלה, ביס אחד, מקאם אחד וכל המערכת שואלת את עצמה ״מה קורה פה? איזה מדהים!״. מה שקסום בעיניי באמת זה שנולדתי בתקופה בהיסטוריה שהבעלות הופקעה ואני יכולה לשיר סולו של שירה יהודית מרוקאית אפילו שאני אישה, לא דתייה ולא מרוקאית. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אבא שלי, חכם החברים של חבורת הבקשות שלנו, אמר דבר תורה במהלך ההופעה וציטט: ״יש לשיר יתרון על הלימוד, כיתרון שתיית יין על פני הספר הטוב ביותר הדן ביין״. ויש יתרון בלהקשיב למוזיקה הזו על פני כל טקסט שיכתב עליה אי פעם (ב-25/3/19 אנחנו בשכטר תל אביב, פרטים בפייסבוק בקרוב…) ובוודאי שאין כיתרון בישול המטבוחה על פני כל בלוג הדן במטבוחה. יאללה למטבח. שבת מחר!

‍