החמוצים של פתיתוש

פעם פחדתי מצמחים, פחדתי לגדל אותם, כל קשר עם צמחים עורר בי את חרדת האחריות. הרגשתי לא כשירה לדאוג לחיים שלהם. זה מוזר, אני ילידת חודש שבט, אני אישה של אוכל ואני אוהבת את הטבע עד מאוד.ובכל זאת, משהו במראה של צמח רענן מגיע אליי הביתה, מושקה באהבה ובאורך לא ברור קמל ומת העציב אותי עד הימנעות.

לפני כמה שנים חברתי אחותי אלישבע התחילה לעבוד במשתלה, ולאט לאט היא הזרימה אליי הביתה אדניות ושתילים יפים וחיברה אותי לטבע קטן בלב הבטון העירוני. היא לימדה אותי בסבלנות את רזי ההשקייה,הגיזום והשמש. היא לימדה אותי להיות קשובה לאינטואיציות שלי בכל הנוגע לגידולם ובעיקר האירה את תשומת ליבי להיות קשובה אליהם.

זה לא איזה עניין רוחני הקשב הזה, זה הכי ממשי שיש. כשצמח מראה סימנים של חולשה, הוא מבקש טיפול,כשהאדמה שלו נראית דחוסה ומעופשת זה סימן שהיא זקוקה לדישון, כשהעלים שלו מתחילים להתייבש הוא מבקש תספורת, כזה קשב.

מהימנעות מוחלטת הפכתי לכזו שמצפה לבקרים של סוף השבוע בהם אני מטפחת את הצמחים שלי, גוזמת את הבזיליקום לפסטו, מייבשת את המרווה לשמן תשרית, מכינה ייחורים מהירקה הפורייה שלי שכבר בכל הבתים של חבריי יש לה איזה תינוק. ההשקייה הפכה למדיצייה, והפרידה מצמחים לתרגול בשחרור.

היום יש לי ג׳ונגל קטן בבית, אני מתנסה בכל מיני צורות גידול של צמחים ממשפחות שונות, לומדת להרבות אותם, לרפא אותם ממחלות ולהרפא ממחלות בעזרתם. אני לומדת מהם בלי סוף על הטבע שלי, על הגיון, על סבלנות, על קסם ההתמדה, על נדיבות ועל שפע. יש בקשר איתם שפיות שקשה לי לתרגם למילים, הוא איטי ונדיב, פלאי והגיוני. זרע שנשתל לא ממהר לצמוח, הוא צומח בקצב שלו, מבקש שמש, מים, תשומת לב,סבלנות ואמונה…

זה מעט בעיניי ביחס לזה שכשהוא נובט הפיצפון הזה, וואו אין לו סוף, אפשר להרבות ממנו, אפשר לבשל או לייבש אותו. זה כמעט פסיכופטי להתבונן בטבע בעידן הטכנולוגיה, הוא כל כך יותר מפנק ומתוחכם ויפה בעיניי מכל יצירה אנושית. התחושה הזו שאני מגדלת לעצמי מזונות מסויימים, תרופות (ועכשיו גם לומדת קוסמטיקה) מרוממת לי את הנפש ומפעילה לי את בלוטות הרוק.

החברים בעיר שרואים את כל זה, מרגישים אותי כבר עם רגל אחת בכפר. אבל עד שיגיע האומץ, העכבר או ההזדמנות, אני נהנית מאורך חיים כפרי בקומה החמישית של דרום העיר. לומדת, מתבוננת, משקה, גוזמת,מייבשת, משרה, מצנצנת, מתסיסה וחוזר חלילה.

המתכון היום הוא אחד מאלו שמגשימים לי בחלקיות מספקת את פנטזיית הכפר בעיר. כמו הלימונים הכבושים, לחם הכוסמת ועוד כמה שבדרך. מתכון שניתן לי על ידי חבר אהוב שנסע רחוק. מתכון שמתאים לעכברי עיר שחולמים על הכפר, כזה שאפשר להכין ממנו מדף צנצנות שלם ובכל שבת בבוקר להגיש ליד ה- דג מלוח, או לחתוך ממנו בערב חורפי לתוך סלאפי באן, מתכון יפה וירוק לעין וערב לבטן.

‍