קנלוני מנגולד ברוטב רוזה רזה

כמו כל ישראלית טובה אני חולה חולה חולה על קומבינות. התחושה הזאת של ניצחון האדם הקטן על המערכת, להצליח להכניס מיליון דברים ביחידת זמן קצרה- אושר, לסגור סידורים מעצבנים ברצף בלי לחכות בתור- גן עדן, לקבל מוצר בזול יותר מכולם- הללויה. אבל הקומבינה שאני הכי אוהבת יותר מכל הקומבינות כולן, זו ארוחת קומבינה. או יותר נכון- בישול קומבינה.

מה זה בישול קומבינה?

בישול קומבינה זה להמציא תבשיל ממצרכים שנמצאים בבית כשלפחות אחד מהם, אם לא יותר הוא שארית של תבשיל קודם. ע"ע: הבשר של החמין, חתיכה אחרונה של דג, שארית של רוטב, נוזל של מרק או במקרה הזה חצי סיר אורז לבן. מדובר באסופה רנדומלית של שאריות ומצרכים שמצויים במקרר, שביום רגיל לא הייתי מבחינה בקשר ביניהם, אך משנזדמנו- פתאום זה מרגיש שנועדו זה לזו. כלומר- התבשילים המדהימים האלה שלעולם לא הייתי חושבת ליצור אותם מאפס, אלו תבשילים של מקריות.

יש לזה גם שיאים- כשתבשיל קומבינה הופך למשהו קבוע. אמא שלי נניח, שהיא באמת מלכת הקומבינות (בכל זאת, גידלה חמישה ילדים עם קריירה מפוארת) והיא ה-השראה שלי לבישולי קומבינה, מכינה כבר חלק מהדברים בידיעה שהיא ת'קמבן מהם משהו בעתיד, וכך היא לוקחת את זה ללבל הכי גבוה בז'אנר.על קומבינת הסלמון שלה ארחיב בפוסט אחר…

סיפור: בשבת האחרונה חזרתי מטיול עם חברים, הגעתי הביתה בשעה כזאת שלא מבאס לפרוק ושיש עוד כח לעשות משו, אז החלטתי שאני מדגמת לעצמי אוכל לכל השבוע. פתחתי את המקרר הריק למדי וראיתי את המצרכים הבאים:

• סיר עם שאריות של אורז לבן מבושל
• עגבנייה אחת רכה וגבולית
• גוש קטן וישן של גאודה שתותיר את הנוגס בה חסר שן
• ביצה בודדה על המגש
• חצי גביע של שמנת חמוצה
• צרור מנגולד ששני עליו החיצוניים כבר היו עייפים והתחילו להשפיע על החבר'ה
• שן שום בסלסלת יבשים ריקה
• ומיכל אחד שלם וחדש של שמנת לבישול (אבל מה, 10%)
• 2 גרגרים אחרונים של מלח גס שכתשתי… סתם. תבלינים יש לי תמיד בשפע: מלח, פלפל ואגוז מוסקט

ותיקרא הקומבינה: קנלוני מנגולד ברוטב רוזה רזה

הדבר הכי מופלא כאן הוא הנגיסה בצינורות הירוקים האלו. התהפכו היוצרות, בדרך כלל בקנלוני המעטפת פחממתית והמילוי ירקותי. אבל יש משהו קסום בהיפוך הטקסטורות. הביס במנגולד הבשרני דרך האורז הרך הוא ביס כל כך נעים, טעים ועדין. הרוטב שעוטף אותו מחמיא גם למנגולד וגם לאורז, יש בחלביות הזו מאה אחוזים של עדינות רכה ונעימה. הגבינה הישנה נותנת את העוקץ הקטן הזה ואת החריפות המאוזנת שמכניסה עניין. אה ויותר מהכל הגבינה נותנת את הקריספ הזה המתמתח של הגבינה המותכת. אלוהי. זה מאפה שיכול להתאים לחגים כמו שבועות ולרגעים שזקוקים בהם לנחמה. כמו הרגע הזה שסופש מדהים פשוט נגמר.