עוגת שוקופטל מחבל הטארן שבדרום צרפת

בקצה צרפת, אי שם בדרום, בין העיר טולוז לעיר אלבי ישנו כפר קטן קטן ומרוחק מרוחק ושמו פולינה.

ובכפר ישנו בית אפור עם חלונות כחולים עטורים משקופי לבנים אדומות, תריסים כחולים וצמחים מטפסים. למרגלות הבית ישנה גינה רחבת ידיים מלאה כל טוב בה מגדלים וונסון ולור, דודי ודודתי האהובים, שלל ירקות, פירות ועשבי תבלין.

בכניסה לגינה שלל חסות ופירות– פטל וקסיס ותותים קטנטנים של יער ובקדמת הבית ישנם הצמחים לתה ודשא רחב עליו מתקינים את הסעודות.

ישנם גם כרשה, ואפילו סוגים שונים של עגבניות וקישואים, שעועית ירוקה ושעועית צהובה ובקצה הגינה ישנה רחבה קטנה עליה גדלים תפוחי אדמה קטנטנים בצילו של עץ תפוחים ירוקים. לצידם איזור שלם המוקדש לגידול צמחי תבלין: טימין ודפנה ובזיליקום וטרגון ועוד ועוד.

ימי הקיץ כאן ארוכים, השמש זורחת בשש בבוקר ושוקעת בעשר בלילה ושעות היום הארוכות והקיציות עוברות בעצלתיים, אין לוח זמנים כאן אבל יש סדרים אחרים שברורים היטב לדרים בבית ולאורחים הבאים והולכים, והראשון– לא ממהרים גם אם מאחרים. יש פה עניין לאורחת מהעיר להתרגל לעצלתיים האלו. מסתבר כי יש בהם גם לא מעט שעמום שמלווה במנה הגונה של עונג. לפתע הלחץ כבר לא חלק משום סיפור וכל העניין הוא להרפות לתוך הזרועות הרחבות של הלא כלום (ספויילר: אחרי שישה ימים מתוך אחד עשרה מתוכננים התחרפתנתי והתחפפתי לברצלונה).

החוק השני הוא שהארוחות הארוכות הן מרכז הפעילות היומית והרבה מהתוכן של היום סובב סביבן, כולם עוזרים להתקין אותן, כל אחד לפי יכולתו, זה קוטף וזו רוחצת, זה חותך והיא מקלפת, אלו עורכים ואלו מפנים והכל, לאט לאט.

לארוחת בוקר, מגישים כאן לחם מחמצת לבן צלוי במצנם, חמאה נהדרת ושלל ריבות מעשה ידיה של דודתי לור. לור היא מומחית לריבות והיא מכינה את כולן ממה שגדל בגינתה, אלו הן הריבות הטובות ביותר שטעמתי בחיי ואני זוכרת מילדות איך היא עומלת עליהן מעל סירי ענק, בוחשת בכף עץ ונותנת לבני דודיםות ולי ללקק את הכף. היום יש כבר דור חדש שהצטרף לליקוקים ויש בזה נחמה לראות שליקוק הכף ממשיך והמזווה מתוחזק תמיד במלאי מכובד של צנצנות מלאות כל טוב. תמיד כשמישהו מגיע לבקר בפולינה הוא חוזר עם צנצנת ריבה וזו נאכלת ברחבי העולם על ידי בני המשפחה וחבריהם ביראת קודש.

ארוחות הצהריים והערב משתנות מיום ליום, תלוי מה בשל לו בגינה, מה הבאנו מהשוק בעיירה הסמוכה, או מה נשאר מארוחת הערב שיכול להפוך למשהו חדש בארוחת הצהריים. כאן נכנסים שני חוקים נוספים: אוכלים אך ורק את מה שגדל בעונה ולא זורקים לפח שום דבר הראוי למאכל. עקרונות נהדרים שהשפיעו רבות על התפיסה הקולינרית שלי ועל היצירתיות והאהבה שפיתחתי בכל מה שקשור בשאריות.

בתפריט יש כמה מנות קבועות ואהובות: הרטטוי הוא מנת הדגל של הבית, מנה אופיינית מאוד לאיזור הזה של צרפת. הוא מותקן במשפחתי ברשלנות רבה, חותכים הכל בגסות וזורקים לסיר ומבשלים ארוכות על אש קטנה. לאחרונה דודי הביא מדרום אמריקה ברבקיו מחימר והוא צולה בו בשרים נהדרים. יש גם את פאי הרוקפור המופלא של דודתי, והפעם הצטרפה לה עוגת השוקופטל.

כל ארוחה, ללא יוצא מן הכלל נפתחת ב-apéro- משקה אלכוהולי פותח תיאבון יחד עם איזה נשנוש קטן, המנה העיקרית מוגשת עם סלט חסה גדול, ומסתיימת במגש גבינות עם השלל הרב של חבל הטארן– יש את גבינת העיזים של סילבי ואת גבינות הכבשים של פולינה ויש את גבינות הביו מהשוק בכפר הסמוך, שהאהובה עליי היא גבינה קשה מחלב פרה שמכינה אישה אחת שפרשה מחיי העיר לטובת הכנת לחם וגבינה ואולי בעיקר למען הפשטות והרומנטיקה.

בתוך כל העונג הזה מצאתי את עצמי בתחושת התמודדות עם הריחוק מהקצב והריגוש העירוני, וניסיתי, בחיי שניסיתי, להתמסר לעונג שאפשר להפיק מאכילה של אפרסק רך ונהדר, מזן חדש של עגבניה. כשהתבוננתי במראה ששיקפה לי כמה הרחקנו לכת וכמה הדרך חזרה נראית כבר ארוכה מידי הבנתי שרוח המסע קוראת לי להמשיך. היה בי רצון אמיתי להתמסר לטבע הכפרי היפהפה הזה, להרפות לתוך היבול, להתמלא מהפשטות הטעימה הזו, אבל משהו חסר לי שם.

משלא הבנתי מה חסר ופקעה סבלנותי מהימים הארוכים והטעימים הללו מצאתי כי ברצלונה מצויה מרחק חמש שעות נסיעה בלבד ויצאתי לדרכי מצויידת במחשבות ומתכונים חדשים ונהדרים והנה זה של עוגת השוקופטל שנאפתה ליומולדתה של בת דודתי היקרה והאהובה אלאונור (לחיצה על שמה ועולם חדש ומופלא של המוסיקה היפהפיה שלה יתגלה בפניכם).